<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק א'</h1>
<h2>דף קיט.</h2>
גרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס' ע"ב] איזהו נשך ואיזהו תרבית נשך המלוה סלע בה' דינרין וסאתים חטין בשלש מפני שהוא נושך, ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד וכו', ואסיקנא בגמ' דנשך ותרבית חדא מלתא היא, וכדאמר אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך, ולמה חלקן הכתוב וכתב נשך בכסף ומרבית באוכל, לעבור על כל אחד בשני לאוין. וכדת"ר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אין לי אלא נשך בכסף ותרבית באוכל נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל, רבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף שהרי נאמר את כספך לא תתן לו בנשך תנהו לענין רבית כסף. למדנו אזהרה למלוה ללוה מנין, יליף לה מג"ש ליתן את האמור של זה בזה, וכדאיתא בגמ' ומנין לרבות כל דבר ת"ל נשך כל דבר אשר ישך. ואחד המלוה ואחד הלוה ואף העדים וכל המתעסקים בדבר עוברים בלא תעשה, וכדתנן [ב"מ ע"ה ע"ב] אלו עוברים בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וחכמים אומרים אף הסופר, ועוברין משום בל תתן לו, ומשום בל תקח מאתו, ומשום לא תהיה לו כנושה, ומשום לא תשימון עליו נשך, ומשום לפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'. ואוקימנא בגמ' דהני לאוין איכא מינייהו דעבד שתא והוא המלוה שעובר בכלן, והן ו' שמות, לא תהיה לו כנושה, את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, וכדאוקינן לעיל לעבור עליו בשני לאוין, ומשום לא תקח מאתו נשך ותרבית, ומשום לא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. והלוה עובר בשני לאוין, משום לא תשיך לאחיך, שר"ל לא תנשך לאחיך, ומשום לפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים אין עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך. (והסופר) [והסרסור] וכל המתעסקין בדבר עוברין משום לפני עור לא תתן מכשול. ותו גרסינן בפרק אי זהו נשך [ב"מ ס"א ע"ב] אמר רבא למה ליה דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית וכדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וגו' וסמיך ליה אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותן ברבית. ותו גרסינן א"ר יוחנן מלוי רבית יותר ממה שמרויחין מפסידין, ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו ע"ה חכם ותורתו אמת ואומר אלו היה יודע משה שיש ריוח בדבר לא היה אוסרו. ותו גרסינן א"ר יוסי בא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי ברבית, אדם קורא את חברו רשע יורד עמו לחייו והן מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבים וחותמים פלוני כפר בה' אלהי ישראל. ותו גרסינן [ב"מ ע"א ע"א] תניא רשב"א אומר כל שיש לו מעות ומלוה אותן שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם, הא למדת שהמלוה ברבית נכסיו מתמוטטים. ומקשינן והא קא חזינן דלא עבדי הכי ומתמעטין, ומשני א"ר אלעזר הללו מתמעטין ואין עולין והללו מתמעטין ועולין. מכל זה למדנו שאסור למלוה להלוות ברבית וללוה ללוות ברבית.
ואפילו לישראל משומד אין מלוין ברבית של תורה ולא ברבית של דבריהם. וכן השיב ר"ש ז"ל וזה טופס תשובתו, נראה בעיני שאסור דלא נפיק מכלל אחיך, שאע"פ שחטא ישראל הוא [סנהדרין מ"ד ע"א]. ואם לוה מעות מיד ישראל ע"י ארמאי אפילו ישראל גמור מותר ליקח רבית מן הגוי מתוך שאין שליחות לגוי. ואם ישראל עצמו או המשומד יבא לפדות משכונו אל יזכור לו שום רבית אלא יאמר קחהו מידי בכך וכך, ע"כ. והר"ר אלחנן התיר להלותו ברבית, מדקאמרינן בירושלמי [ע"ז פ"ה ה"ד] הלין כותאי דקסרי מותר להלוותן ברבית לפי שמקולקלין במעשיהם, ע"כ. ומצאנו לר"ת שנשאל על [בן] משומדת אחד אם מותר להלוותו ברבית, מי אמרינן ישראל הוא ואסור. והשיב להם שמותר להלוותו ברבית. מצאנו להרמב"ן ז"ל שכתב [ב"מ ע"א ע"ב] כיון שאלו אוסרין ואלו מתירין יש לדון בדבר, לא יהא ממונו חביב וחמור מגופו, וגופו מותר להרגו כדאמרינן [ע"ז כ"ו ע"ב] המשומדין מורידין ולא מעלין. ואיכא למימר כי היכי דאמרינן [ב"ק קי"ט ע"א] דילמא נפיק מיניה זרעיא מעליא דהוי ישראל גמור ולפיכך אסור לאבד ממונו. וזה אינו מחוור, דגבי משומדין שנטמעו בגוים אין זרעא מעליא ואפילו אשתו עמו, כ"ש מן הגויה שא"א שהרי הולד כמוה. ויש לי ראיה מההיא דגרסינן פרק אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"ב] המינים והמשומדים מורידין ולא מעלין, א"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המשומד ואת אמרת מורידין ולא מעלין. [אלמא] כל מי שמורידין לאו אחיך הוא כלל, והכא נמי כתיב אחיך. ואע"ג דמסור נמי מורידין וממונו אסור לאבדו ואסור להלוותו, התם לאו משום דלא מקרי אחיו אלא מפני שהוא כרודף, כדאמרינן [ב"ק קי"ז ע"א] אף ממונן של ישראל כיון שנפל ביד גוים שוב אין מרחמין עליו, אבל משומד דלא מיקרי אחיך הילכך אף להלוותו ברבית מותר ולא חיישינן לזרעא מעליא, וכ"ש משומד לע"ז שנטמע בגוים, ורחמנא אמר דליחיי עמך והא לא ליחי. וא"ת משומד עצמו בן משומדת שוגג הוא וה"ל כקטן שנשבה לבין הגוים ואתה מצווה עליו להחיותו, לא דמי, דאלו התם לא ידע כלל אבל האי כיון דידע ושביק תורת ישראל ומדובק בע"ז ובחוקות הגוים הרי הוא משומד גמור ומורידין ולא מעלין. ויש מי שדן כדברי רש"י ואמר אע"ג דאנן לא מחייבינן לאהדורי אבדה ולא להחיותו איהו מיהא מחייב במצות, וכיון שכן אסור הוא ללוות ברבית, ואף אנו אסורין להלותו משום דקא עבר עליה משום לפני עור לא תתן מכשול. אבל בירושלמי במסכת ע"ז [פ"ה ה"ד] מצינו מפורש כדברי ר"ת ז"ל. והכי איתא התם, כותאי דקסרין בעו מר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו ואתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו, אמר רבי אבהו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם וכו' עד ארץ כותיים טהורה ומקוותיה ומדורותיה ושביליה טהורין וכו', א"ר אלעזר הדה דתימר להאמינן שאינן שאובין אבל למדתן לא, דאינון דרשין אך מעין ובור מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא וכו'. רבי יעקב בר אחא בשם ר' חנינא כותאי דקסרין מותר להלוותן ברבית. ר' יוסי בעי קומי מעתה לא נחוש על חלתן ואנא חמי דרבנן חששין. משמע דמפני שקלקלו מעשיהם הוא מותר להלוותן, ואע"פ שאבותיהם היו גרים גמורים, ואף ישראל שנשתמד כיוצא בהן, שהרי גר שנתגייר כישראל גמור, כדאמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"ב] טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, למאי הלכתא א"ר יוסי בר חנינא דאי הדר ביה הוי ישראל משומד. כיון שמותר להלוות הכותיים ברבית אף ישראל משומד כך דינו. ואם נפשך לומר גירי אריות הם, א"ה מ"ש כותיים שבקסרין. ועוד מדאמר ר' אבהו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם ואתם קלקלתם אלמא אבותיכם גרים גמורים היו. ובגמרא דילן בפ"ק דחולין [ו' ע"א] אמר דר' אבהו שדר למזבן חמרא מכותאי, ובימיו גזרו עליהם והוא היה במנין עמהם, אלמא קסבר גירי אמת הם. והא דאמר ר' אסי מעתה לא נחוש על חלתן, לאו אדר' יעקב בר אחא מקשי אלא לא נחוש להחזיק עסתן במתוקנת לחומרא, ואדר' אלעזר בר יוסי דאמר שאינן נאמנין על שיעור מקוה ואדר' אבהו שאסר חלוט שלהן. ועוד מצאתי במסכת כותיים משבע מסכיות קטנות דקתני אבל מלוין אותן ולווין מהם ברבית. ושם נראה שאותה בריתא בגירי אמת תני להו, ואפילו הכי לענין רבית מותר. ולמדנו שהמשומדין לע"ז מותר להלוותן ברבית. וכן משומד להכעיס. דקי"ל מין הוא בפרק אין מעמידין. ואי קשיא לך הא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול, לא קשיא, כיון שאין אנו מצווין מלהלוותו אף הוא אינו מצווה מללוות, דכתיב לא תשיך לאחיך, משום אזהרתיה דמלוה קא מזהר רחמנא ללוה, דהא לא כתיב לא תלוה אלא לא תשיך. אבל ללוות מן המשומד איפשר דהוא אסור ללוה, שהרי הם אסורין להלוות, ע"כ.
